פעם היה נהוג לברוח מכישלונות כמו מאש. להימנע מכישלון, להתחמק מלדבר על הנושא, להדחיק אפילו שזו אופציה להיכשל, להתבייש כשמפסידים, להתאכזב קשות באופן לא פרופורציונלי כשאנחנו לא מצליחים להשיג את התוצאה שאליה כיוונו. איזה מזל שהתקדמנו מאז. היום כבר ידוע לכל, כישלון הוא חלק טבעי בתהליך ההתפתחות. לכן כל מי שמבקש להתפתח ולצמוח – מקבל על עצמו את הסיכון להיכשל מדי פעם. ובהינתן שכישלון הוא חלק חשוב ונוכח בדרך שלנו להצלחה, הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות עבור עצמינו בעיניי הוא לשאוף להצלחה, לחתור להצלחה, לעשות את המקסימום כדי להצליח, ובאם נכשלנו – להתייחס לזה כשכר לימוד. לתחקר ולהפיק לקחים כדי להצליח טוב יותר בפעם הבאה. אנחנו לא חיים בוואקום, ולא בתנאי מעבדה, המציאות תמיד דינאמית, ולא תמיד בשליטתנו, אנחנו לא תמיד ערניים ודרוכים מספיק כדי להגיב לכך נכון ובזמן, ויש סיכוי גדול שניכשל, גם אם ננסה לעשות כל שביכולתנו כדי להצליח. זה לא אומר שאנחנו מוותרים מראש, בעיניי אין לנו פריווילגיה להתנער מהאחריות האישית שלנו על מה שקורה לנו בחיינו, ולכל הפחות על איך שאנחנו מתמודדים גם עם דברים שלא בשליטתנו. זה רק אומר בעיניי שהאפשרויות שלנו הן לא "או שנצליח או שניכשל", אלא "או שנצליח או שנלמד מהניסיון איך להצליח טוב יותר בפעם הבאה". וכשמבינים את זה – כל התפיסה שלנו לגבי כישלון משתנה, וכל החוויה שלנו לגבי התפתחות בחיים משתנה. מעבר לזה – כל האנרגיה שיש בנו מכוונת מעתה לשיפור ושדרוג במקום למרמור ותחושת קורבנות. וחשוב לרכב על המומנטום הזה, חשוב למנף את הדרייב המחודש הזה ולשנות את כל מה שיקדם אתכם לדעתכם לגרסה המשופרת שלכם ושיגדיל לכם את הסיכוי להצליח בפעם הבאה. מה לא יעזור לנו להתקדם ולצמוח? לא יעזור לנו לקפוא. לעצור. להימנע. להחליט שדי. לוותר. להתייאש. לא יעזור לנו ולא יקדם אותנו להתכנס חזרה באזור הנוחות שלנו. אז מה כן לעשות? להעז שוב! לאסוף את כל הכלים והמידע החדש שהכישלון הזה העניק לנו במתנה, ולצאת שוב לדרך מחושלים יותר ומצוידים יותר, גאים ונחושים וחכמים יותר. זו אחריות שלנו – ויכולת שאנחנו לחלוטין יכולים לפתח ולהשתפר בה – לגייס ולרתום את כל מה שקורה, לטובתי ולטובת חיי