כשעוסקים בספורט תחרותי, במשך כל כך המון שנים, תמיד נוטלים את הסיכוי להיפצע מטעות ספורטיבית שעושים או משחיקה. זו אחת ההקרבות הידועות והמצופות מספורטאים תחרותיים, שבחרו בכך כקריירה. תמיד ידעתי שזה יכול לקרות, תמיד נזהרתי לעשות הכל כדי שזה לא ייקרה, תמיד שמרתי על בטיחות, עשיתי מתיחות וגמישות כדי שהגוף לא ייתפס או יינזק מתנועה לא נכונה, תמיד עשיתי את המקסימום לעשות הכל לפי הספר. בדיוק בגלל זה הפציעה שלי ב2017 זעזעה אותי אפילו עוד יותר. נפצעתי, לראשונה בקריירה שלי, שהתחלתי עוד ב2008, ונפצעתי לא כי עשיתי טעות של ספורטאית, אלא בנסיבות של רשלנות של בטיחות המתחם באירוע. לא הכינו את הבמה כנדרש ובגלל התקלה הטכנית הזו עפתי מהכיסא באמצע הריקוד ונחבלתי מאוד קשה. אני אפרט על הפציעה והנסיבות בהזדמנות אחרת, אבל לענייננו התמקד בעצם העובדה שנפצעתי. זה היה כואב. זה היה מטלטל. הייתי בהלם. מעבר לכאב הפיזי הבלתי נסבל, כאב לי נפשית, כאב לי מנטלית, כי הייתי שבוע לפני אליפות עולם. בימים הראשונים הייתי בסרט שהנה זה עובר ואני ממשיכה בחיי, אבל זו לא הייתה המציאות. מהר מאוד הבנתי, (בדילאיי אחרי שסביבי כולם הבינו את זה הרבה קודם) שהפציעה הזו, וההשלכות שלה, הן פה כדי להישאר, וילוו אותי עוד זמן רב. גם את סיפור השיקום אפרט בהזדמנות אחרת, אבל לענייננו פתאום ברגע אחד, ממועמדת לפודיום באליפות העולם, אני מאושפזת בבית חולים ותוהה לעצמי האם חרב עלי הרגע עולמי? האם אני אאלץ לפרוש? כל ספורטאי מגיע לשלב שבו הוא פורש וממשיך הלאה, והשלב הזה קשה רגשית ומנטלית וצריך המון הכנה נפשית כדי לעבור את זה בשלום ובהצלחה. והנה, ללא שום הכנה, אני בדילמה הזו, בלית ברירה. בעל כורחי. ובחוסר אונים.